עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
יש  (1)
להפריד  (1)
עם  (1)
פסיקים  (1)
ארכיון
הכל חוזר
22/05/2019 20:07
kamanchi
שבוע שעבר כל השבוע הייתי בבית. חופשת מחלה שכזו. פיזית הרגשתי נהדר, זה מה שהיה נפשית.
במהלך השבוע הזה כמובן שלא עשיתי כלום כי.. טוב אין מה להרחיב יותר מדי כי ככה השעון שלי מתקתק.
בשבוע הזה צפיתי לי בכמה סדרות. בינהם כמובן שמשחקי הכס, והפחות כמובן הסמויה עונות 1-5.
בסופו של דבר, את פרק הסיום של שתי הסדרות האלו ראיתי אתמול. קודם כל הסמויה, אח"כ משחקי הכס.
מה שמעניין זה שמדובר בשתי סדרות שונות, אם כי מאותה קורת גג, שנגמרו באופן זהה לחלוטין.
הטובים ניצחו את הרעים בקרב אך הפסידו את עצמם במלחמה, כאשר הטובים ביותר נענשו בעונש טראגי יותר ממוות - לחזור לנקודת ההתחלה, אחרי ששרפת את כל הגשרים שניתן לחצות.
הייתי קצת בהלם כאשר ראיתי את זה. איזה עונש נוראי, להזכיר לאדם שהיה משהו שעכשיו הוא כלום והאות הזה צרוב עליו כמו על חיית משק.
מי שהקריב, נתן, נלחם, הביס, הפסיד, שרד, שגשג, יצר ושמיד
חזר לנקודת ההתחלה, רק שהפעם הוא ידוע לשמצה, ואין אף אוזן שתקשיב לשירת הברבור שלו.

למה כל זה פוגע בי? כ"כ חזק?
בדיוק עכשיו שילמתי לבעלת הבית שלי את חשבון החשמל לחודשיים וחצי, והיא מנגד עדכנה אותי שבסיום החוזה אני צריך לעזוב את הדירה, כי הבן שלה לא רוצה לגור איתה ביחד. לפחות ככה היא אומרת. לא יודע מה יותר נורא, שהיא רוצה שאני אעזוב כי הבן שלה לא רוצה לגור איתה, שהיא רוצה שאני אעזוב כי היא רוצה להעלות את שכר הדירה, או שהיא פשוט רוצה שאני אעזוב כי אני זה אני.
באותו רגע העיניים התמלאו בדמעות. מקווה שהיא לא שמה לב. לכל היותר שמה זין זה בטוח.
אותה תחושה כמו הרגע שסולקתי מהבית. הרגשה שהאדמה זזה. אין לאן לחזור. מה לעשות. שום דבר לא בטוח.
מדי פעם אני נכנס ללוח יד2 מסתכל על דירות ומרגיש בסה"כ בר מזל. יש לי דירת חדר קטנה, אך לא קטנטנה. 2200 שקל בחודש, ביחד עם חשמל יוצא בד"כ 2300-2350. יש לי ארון נחמד וכמה נקודות אחסון, מקרר די גדול ומטבח מכובד, כך שהדבר היחידי שהרגיש שחסר לי היה מכונת כביסה.
היה לי תנור, וכריים גז שעבדו מעולה. כמה דברים טעימים הכנתי שם. כ"כ מהר זה הפך ללשון עבר.
עכשיו שאני מסתכל על דירות אחרות אני רואה כמה הייתי בר מזל. סה"כ דירה טובה שמספקת בצורה מצויינת את המחיה שלי, מחיר מצויין, מיקום מצויין ובעלת דירה שהייתה הוגנת איתי.
ראיתי דירות ביד2 שכל המהות שלהן היא להגיד בין השרות "זה מה יש, וזה עולה 2500 שקל". לא חושב שזה גניבה כמו שזו התעללות.
על הצד החיובי, יש לי בערך 3 חודשים למצוא לי דירה חדשה. מרגיש את סף הלחץ עולה. לא יודע איך להתמודד עם זה. איזה מזל היה לי עם הדירה הזו, הלוואי ויהיה לי פעם נוספת מזל שכזה. רק רוצה נחת.
0 תגובות
אם חייב אז חייב
11/05/2019 22:11
kamanchi
מיום רביעי הייתי בחופשה. נחמד, אבל לא מספיק.
עדיין בדילמה עם עצמי, לקום מחר לעבודה או להוציא ימי מחלה ולחפש מקום חדש?
המקום לא רלוונטי לי
רוצה משהו אחר, אבל עדיין לא יודע מה אני רוצה. יודע שאני רק לא רוצה את זה.
בצבא הייתה לי מדריכה באחד הקורסים. קורס ארוך של בן חצי שנה, והיא הייתה המדריכה וגם ראש הצוות שלי
בהתחלה חשבתי לעצמי איזו מוזרה היא. בסיום הקורס הבנתי שהיא האחת. הבעיה שהיא הייתה מאורסת. הייתה שם גם אהבה. היא לא הייתה מדברת על החיים האישים שלה, אבל הייתי מעלה את זה בדרך לא דרך, ומשהו אצלה היה משתנה, המבט, החיוך, צורת הדיבור והניסוח
כל התייחסות שלה לארוס שלה, גם אם זה בעיקפין העלתה אצלה משהו. הייתה שם אהבת נעורים שהפכה לאהבת בגרים, כזו שלא מוטרדת מהמציאות והעובדות, כזו שמתקיימת בפנטזיות ובחלומות.
אני לא מקנא בו, רק מפרגן, הסיבה לזה היא פשוטה. בלי שהיא ידעה, בלי שבאמת הכרנו וחווינו אחד את השני, היא הפכה אותי למשהו טיפה יותר טוב. במילה אחת - אופטימי. לידה לא התביישתי להיות פגיע, לידה האמנתי ללא עירעורין שיהיה טוב יותר. לרגע חשבתי על העתיד לא כאירוע חירום, אלא כעתיד, ושהוא יפתח לכל כיוון, ולא משנה הכיוון שאליו אגיע זכרתי שעדיין יש דברים קטנים וחשובים שאני צריך לבצע.
אני זוכר שבעקבותה עשיתי רשימה של פירות שהייתי רוצה לאכול. כן פירות. 
מה זה בכלל גוביה ומי ידע שיש דבר כזה דוריאן
אז פה הבנתי משהו. אני לא צריך שידחפו אותי להיות אדם יותר טוב, אני צריך לתת לזה לבוא בצורה טבעית "לצמוח עלי" או אולי בתוכי
הכי אורגני שיש, ללא שום מקדמים ודוחקים, אחרת אני מסתגר וחוזר לטבע שלי.
מאז עברו שנים, היא התחתנה ואני עדיין מחזיק בלון קטן של אור בתהום שבתוכי
מקווה שעדיין יש סיכוי ושזה עדיין אפשרי, קצת בשבילי ויותר בשבילנו 
0 תגובות
אם חייב אז חייב
11/05/2019 22:11
kamanchi
מיום רביעי הייתי בחופשה. נחמד, אבל לא מספיק.
עדיין בדילמה עם עצמי, לקום מחר לעבודה או להוציא ימי מחלה ולחפש מקום חדש?
המקום לא רלוונטי לי
רוצה משהו אחר, אבל עדיין לא יודע מה אני רוצה. יודע שאני רק לא רוצה את זה.
בצבא הייתה לי מדריכה באחד הקורסים. קורס ארוך של בן חצי שנה, והיא הייתה המדריכה וגם ראש הצוות שלי
בהתחלה חשבתי לעצמי איזו מוזרה היא. בסיום הקורס הבנתי שהיא האחת. הבעיה שהיא הייתה מאורסת. הייתה שם גם אהבה. היא לא הייתה מדברת על החיים האישים שלה, אבל הייתי מעלה את זה בדרך לא דרך, ומשהו אצלה היה משתנה, המבט, החיוך, צורת הדיבור והניסוח
כל התייחסות שלה לארוס שלה, גם אם זה בעיקפין העלתה אצלה משהו. הייתה שם אהבת נעורים שהפכה לאהבת בגרים, כזו שלא מוטרדת מהמציאות והעובדות, כזו שמתקיימת בפנטזיות ובחלומות.
אני לא מקנא בו, רק מפרגן, הסיבה לזה היא פשוטה. בלי שהיא ידעה, בלי שבאמת הכרנו וחווינו אחד את השני, היא הפכה אותי למשהו טיפה יותר טוב. במילה אחת - אופטימי. לידה לא התביישתי להיות פגיע, לידה האמנתי ללא עירעורין שיהיה טוב יותר. לרגע חשבתי על העתיד לא כאירוע חירום, אלא כעתיד, ושהוא יפתח לכל כיוון, ולא משנה הכיוון שאליו אגיע זכרתי שעדיין יש דברים קטנים וחשובים שאני צריך לבצע.
אני זוכר שבעקבותה עשיתי רשימה של פירות שהייתי רוצה לאכול. כן פירות. 
מה זה בכלל גוביה ומי ידע שיש דבר כזה דוריאן
אז פה הבנתי משהו. אני לא צריך שידחפו אותי להיות אדם יותר טוב, אני צריך לתת לזה לבוא בצורה טבעית "לצמוח עלי" או אולי בתוכי
הכי אורגני שיש, ללא שום מקדמים ודוחקים, אחרת אני מסתגר וחוזר לטבע שלי.
מאז עברו שנים, היא התחתנה ואני עדיין מחזיק בלון קטן של אור בתהום שבתוכי
מקווה שעדיין יש סיכוי ושזה עדיין אפשרי, קצת בשבילי ויותר בשבילנו 
0 תגובות
עבןדה
04/05/2019 23:42
kamanchi
אני לא רוצה להגיע ליום ראשון בבוקר. לקום, להתעורר, להתארגן, לנהוג, להחנות, לחכות למעלית, להתיישב, לשקר ולחכות לארבע בשביל לחזור הביתה
לא סובל את המקום עבודה הזה. לא כי קשה, פשוט לא מעניין. לא מעניין עד כאב. מעבר לזה עם הקושי האישי שלי בלתקשר עם הסביבה, אני מתקשה להסתכל שם על אנשים בצורה חיובית. לא שאני חושב שלילי עליהם, אבל גם הם פשוט לא מעניינים.
זו בדיוק הסיבה שהרגשתי לנכון לציין שזו עבןדה ולא עבודה. כי זה לא זה. זה נראה כמו זה, אבל זו טעות.
אני רוצה לעשות משהו עם עצמי
נניח ואיכשהו באורך פלא הייתה נכנסת משכורת של 6.5 אל"ש מבלי שאני עושה כלום
ככה כל חודש
אני מתרגש רק מלחשוב על זה. אני לא אתעשר מזה, ואני גם לא אעבור לדירה אחרת. כנראה שגם רוב האורך חיים ישאר כפי שהוא מבחינת הצרכנות שלי. מקווה שאולי המקרר יהיה יותר מלא
אבל בכל אופן, מה הייתי עושה
איזה כיף לחשוב על זה
משתדל לקום יותר מוקדם. 5 בערך, ולצאת ב-6 מהבית לכיוון הים. אני אוהב לנהוג בשעה הזו. אין הרבה אנשים, ובד"כ מי שנמצא זה החבר'ה הספרטנים, אנשים שאני מעריך מבלי להכיר אותם. קמים מוקדם לעבודה. זה מכובד. אני מנגד קם לים, איזה כיף
אז אתבטל על החוף עם בירה במשך שעה או שעתיים. אחרי זה אצא לריצה. או שבעצם עדיף לרוץ לפני הים?
וואלה דילמה. נראה מה עובד יותר טוב בשבילי.
בהתאם לכמה שרצתי התאמן באותו היום. 
אז אחרי שעה וחצי סתלבט מול הים
ועוד בערך ארבעים דקות ריצה, ועוד שעה בערך אימון
מפה אני כבר לא יודע מה עושים
אולי אעסוק בנגרות? רתכות? כתחביב זה מרגיש לי מעולה, כמקצועי זה נשמע לי נוראי
אולי שיפוצניק?
דווקא החשיבה ההזויה הזו העלתה בי המון שאלות. מה, ספורט זה מה שחסר לי בחיים? אולי הבריאות הגופנית והנפשית שבאה עם זה?
אני חושב שהמוכנות הפיזית דווקא הכי חסרה לי כרגע, ביחד עם שאר הפרמטרים שהעלתי.
וואלה מורכב. מה עם לימודים? עבודה? נגרות? באמת? זה רלוונטי כמו מוכר קרח.
אבל כשאני חושב על זה כמשהו עבור עצמי אני נלהב. ליצור את הריהוט של עצמי עושה לי את זה
הייתי רוצה גם לעסוק בגננות, לגדל עבור עצמי. אני חושב שיש בזה המון נחת לדעת מה אתה אוכל בדיוק.
0 תגובות
אין לי כסף לפסיכולוג
30/04/2019 21:04
kamanchi
אז אני כותב
אני כותב על הרעשי רקע ועל הגרעין הרקוב שטמון בי
אני כותב על השורשים שמתו כבר אך עדיין אוחזים בי
אני כותב על התוצרת הפגומה שהיא אני
וזה שבאתי בלי פתק החלפה ואני לא יודע מה עושים
אני לא מצליח להבין את המציאות ואיך מתנהלים
אני מוצלח בלשרוד כמו חיה אבל אומלל בלחיות בין אנשים
אני מפחד מאנשים
מפחד מתקשורת שלא אלימה
לא יודע לדבר יודע רק לנהל מלחמה
ידעתי שלא הייתי צריך לעזוב את הצבא
אני לא מתאים לחיים האזרחים
במקום בו יש לחות של רגש אני מתגלה כקיר מלא בעובש
לא נעים למבט וכמעט מעורר חלחלה
יצור אי נוחות וסלידה
כמו כלב רחוב גידם ומלא קרציות
עדיף שהיה מת מאשר אתם תמשיכו לראות
אז בגלל זה אני לא מדבר
וכמעט ולא מתקשר
כמעט מפגר
בעיקר ילד בודד
הבעיה שאני יודע להילחם ולכבוש יעדים
אבל בתחבולות של החיים אני אבוד בין האנשים
המסרים הכפולים משאירים אותי מבולבל
המחשבות והדאגות משמשות לי כחמצן
ככה אני מתרחק מכולם ומתמודד עם הצרות הקטנות שלי בעולם
אני מרגיש הקלה אבל זה לא אמיתי, זה משהו רגעי. מחר הנטע הזה יצמח שוב וירעיל אותי
אפילו לא מחר, אולי עוד היום לפני השינה. המחשבות יתעוררו למהומה. אין סדר אין הגיון, רץ ממקום למקום. על מה אני חושב, כמעט כלום, זה בעצם התגלמות של רגשות שקיבלו צורה ונראות.
מדי פעם אני צופה בזעקות של עידו גל רוזן, ועם כל מה שהוא עבר דווקא בו אני מקנא. הוא יכל לצעוק את הכאב שלו, וישמעו לו
הוא יכל לבכות ויעזרו לו
הכאב אצלי יסמן חולשה שתתפזר ותמשוך טורפים לסביבה. 
אני חייב לדבר עם מישהו אבל אין אף אחד שישמע. יש אנשים שאשכרה חושבים שאני חזק, או לפחות מחזיק מעמד
זה קל לשרוד, חיים כעני, אבל איך משגשגים ומפיקים את המירב בחיים
פעם הייתי מקנא במי שנולד לאחרת, לאמא, לאבא לאחים ואחיות
למשפחה ולאהבה שאני ראיתי רק מרחוק
נראה שלפעמים היה שם בעיות, אבל זה אומר שהיה שם גם מקום לסליחות
אבל איך אני אסלח? אמא שהייתי רואה פעם בשבועיים, ביום שהיא הייתה חוזרת הייתי מתיישב בתחנה במשך שעות
מחכה 
לפעמים היא לא הייתה חוזרת
אבא בחר ללכת ולהקים משפחה אחרת. ראיתי את הילדים, נראים טוב ומתפקדים
כנראה אני הייתי האבטיפוס, הבדיקה, סוג של "לילת" שבאה להרצה
אני מקנא בהם, כי שמעתי שהוא אבא טוב, חבר טוב ובסך הכל איש טוב
אז הם לא הסתדרו ושם נפרדו
והגעתי לבית ששם אותו שנאו. הבעיה שלא היה אותו בשביל לכעוס עליו, אז הדבר הכי קרוב היה אני
בלי שידעתי הייתי הנאשם כי נולדתי לאנשים הלא נכונים מהאנשים הלא נכונים
אז שנאו אותי
אבל יש לי מזל, כי הכרתי בחור אחד, לא משנה איך קראו לו, אבל היה מי שידע, שבלילה היה מי שהיה נכנס לו למיטה
היינו בני 8, אולי 10
שם הנחמה
היה מכות, היה השפלות אבל זה, זה לא היה
היה גם אוכל רוב הזמן
ובגדים וצעצועים שהייתי גונב
היה בסדר, אולי נחמד. הבעיה שאולי הייתי ילד רגיש ותמים, והנזק נשאר. הצלקת הקטנה גדלה ביחד עם הצמיחה
והיום זה חריטה. שקע. בור. תהום. לפעמים הכחשה
לא היה נחמד
ולא היה בסדר
למה להתנחם בזה שקיבלתי אגרוף אבל לא שברו לי את היד
למה לנתחם בזה שלפחות במיטה הייתי לבד
היום אני דפוק חסר תקנה
חי בלי סיבה. באמת כישלון בהגדרה
זה כמו לנקז פצע מזוהם 
אבל זה לא מתרקן
זה ממשיך לצאת
אני מרגיש שחיקה ברמה הבריאותית שלי
אני לא יודע מה לעשות עם החיים שלי
מאוד קשה לי במסגרת הזו של העבודה. אני לא יודע איך עושים את העניין הזה שכולם עושים, לשקר, לרמות ולהציג לכולם שאתה עובד הכי הכי בסביבה
אני חושב לפעמים כוס עמק
כוס אמא של כולכם. אתם קיבלתם כי נולדתם למי שלקח קודם
אז אני יודע לשרוד, ואני יודע שבלילה קשה לכם יהיה לראות
מי יזהה, אני לבוש בשחור, לכם מחכה
זין שלי שהם חיו בתקופת הצנע
היום הם נוהגים בג'יפים
ולא אכפת לי איזו תעלות חציתם ואיזה חיים הצלתם
אתם כולכם טרף
כולכם אויבים
ארנקים עם פרצופים
אני עובד קשה, אבל מפרפר במקום
כמה זמן לא אכלתי בשר אדום
אני רעב 
יש לי מעט כסף
מעט בשביל לשרוד
אבל למה לכם מותר שיהיה לכם עוד ועוד
מה, כי שיקרתם? אז על זה זכיתם?
כשניסיתי להיות בן אדם, לא ידעתי איך עושים את זה, אז התסכלתי על הגיבורים בסרטים
ואמרתי נעשה מה שהם עושים
אז לא שיקרתי, ולא רימתי. לא גנבתי ואת המרפקים השארתי קרוב לגופי
בשביל לא לפגוע בכם 
כי אני מבין עד כמה החיים רכים ויקרים
כמה כל אחד שווה ויקר
כמה ערך יש בכם וכמה אושר אתם כנראה מעניקים לאחר
אבל אתם לא התנהגתם ככה
הסטנדרט שלכם היה שונה
כשראו הייתם לדגומא, אבל כשאין אנשים הפכתם לבהמה
אז לא הבנתי מי אתם, מה אתם עושים. חשבתי שאנחנו חלק מיחידה אורגנית של אנשים
השומר אחי אנוכי
בגלל זה התגייסתי לצבא, רציתי לתת לכם מנוחה, כי תדעו כשאני עובד אתם במנוחה
אבל אמרתי כבר
אני כנראה רגיש מדי 
כנראה גם דו קוטבי
נע מזעם לנחמה, מפוייס אבל אכול שנאה
אני בחיים לא הודה שאני צריך עזרה
אני אשאר מבולבל וקרוע אבל אחלום על תקווה
התקווה אני מצליח לראות אותה
היא נר שנמצא רחוק ממני, ואנחנו בסביבה פתוחה. אני דואג לו שהרוח לא תכבה אותו כי אז אשאר באפלה
כשהייתי קטן פחדתי מהחושך, היום אני מקבל אותו בשמחה. החושך שומר על האנונימיות שלי 
ככה אני צופה בכם כשאתם חושבים שאתם בטוחים
אתם לא רואים, אבל אני לידכם מבט ופנים
כמה רכים וכמה לא מודעים.
אני לא יודע אם אני לא רוצה לפגוע באנשים
אני רק יודע שאני לא יודע מה עושים.

הרבה זמן היה מאז שהסתכלתי פנימה ככה. שנגעתי בדברים האלו. אני לא רוצה להתעסק בזה שזה קצה הקרחון, כי זה להביט לתוך התהום, ואני מפחד מהרגע שהיא מביטה בי בחזרה. עכשיו זה כמעט קורה.
בוא נתעסק בהחלמה. נכון זה היה מעט אבל ביניים זה מספיק. 
תראה מחר זה יום חדש, סיבוב נוסף סביב השמש וסיבוב נוסף סביב עצמינו
אולי זה אומר שזו הזדמנות חדשה. אל תהיה סביבון שאחרי כל סיבוב הוא מאבד מעצמו ומתקרב לסטטוס דומם
נכון אתה לא משהו אבל תמשיך להסתובב
כי ברגע שנעצרים זו בעיה. המלכודת דובים נסגרת וזו כבר מציאות אחרת
בוא נתקדם, ומה שאני אומר עכשיו זו טעות וכנראה נובע מחולשה
אבל לרגע בוא נניח את העבר, במקום שלו, שם בעבר
מאחריך. נכון היה שם המון שיעורים ובסיס לחיים
אבל העבר הזה יושב עליך כמו משקולת, ואתה מנסה לצוף, ואנחנו יודעים טוב מאוד שלשחות אתה לא יודע
בוא ניגש לזה בצורה הנאיבית. עשית את זה בעבר, אבל טיפה יותר חכם
לא יודע איך, אין לי פתרון, אבל אני יודע דבר אחד
בוא נניח את העבר, במקום שלו, בעבר מרחוק
0 תגובות
השתקפות
25/04/2019 20:11
kamanchi
צפיתי עכשיו במשהו
פרק מסדרה מסויימת
עלה כל הנושא של הבגידות מהצד של הפרוטגוניסט
והזדהתי איתו
לא יודע איך לנסח את זה. אמרתי שלא אמחק יותר, אבל פשוט לא מוצא את המילים
מצד אחד יש את האמת, שלפעמים מתקיימת ממקרי עבר 
ומצד שני ויש את ההרגשה שלך כלפי האמת הזו
האם להתעסק באותו אירוע ולהיות "עיקרון-ניסט"
או שלהבליג או לגשת אליו בצורה סלחנית
אני לא יודע
אני יודע שהפחד הזה מ"בגידה" קיים אצלי. הסיבה שזה במרכאות לא מתייחס לבגידה כבהכרח משהו מיני 
אלא יותר בסגנון שאתה סומך על מישהו או מישהי באמונה עיוורת, וזה מנגד ברגעים מסויימים הפנה לך את הגב כאילו לא יודע מי אתה ומעדיף אחר על פניך. באותו רגע אותו אדם העדיף אולי את טובתו האישית ושכח מקיומך
בקריא חוזרת זה נשמע מאוד תלותי וטרחני מצידי
אבל אני יודע מאיפה זה בא
באתי מבית שלא רצו אותי בו, ממשפחה שדחתה אותי ולא יודעתי ואולי עד היום אני לא יודע מה זה קרבה ואינטימיות
לא ברמה הבין אישית, לא ברמה הזוגית ולא ברמה המשפחתית
סוג של עלה ללא גבעול
ואז אני חושב, שקרה פלא ובמקרה הזה נגיד ונתתי אמון בבת זוג, האדם שאני נפתח בפניה ברובי
והיה שלב שהעדפה שלה לבן זוג הוחלפה. במקומי נכנס מישהו אחר, כאשר אני עוד בתמונה
זה פחד משתק. זה מרעיד מצידי לחשוב על זה. זה כמו לספר לניצול שואה שיש קרון לדקאו שמחכה רק לו.
אני לא רוצה להיות בשום שלב בחיים שלי באותה תקופה שהייתי בה כילד
ולחשוב על זה שזה יקרה לי כאדם בוגר יוציא ממני משהו שלא אני אהיה אחראי עליו
רמת האכזבה תהיה כשל ילד שרוצה ללטף כלב וזה נגמר בנשיכה
0 תגובות
איזה כיף
22/04/2019 22:13
kamanchi
יש, להפריד, עם, פסיקים
כשהייתי בן 14 היה לי בלוג שעבר כמה גילגולים. עכשיו כשאני כפול בגיל אני מרגיש שלא השתנה יותר מדי.
אבל איזה כיף היה לפתוח את הבלוג הזה עכשיו. איך יקראו לי, האם השם באמת מייצג אותי, רגע ואיזו תמונה, צריך גם לפתוח אימייל חדש.
גם אז היו אלה אותן המחשבות עם אותה חשיבת יסוד של זהות פקטיבית שמאגדת בתוכה מן המהות שלי אך רחוקה מהזהות שלי ומנגד עדיין מזמינה ומפלרטטת.
אני חושב שלפחות באחת מההגדרות עמדתי. 

הרבה זמן עבר אצלי בראש. אני רוצה בלוג. אני רוצה היידפארק אישי. זו תרפיה בשבילי
הרגע הקלדתי דבר ומחקתי. שואל את עצמי שאלה ועונה
המחשבות עכשיו לא רק מחשבות, הן גם פעולה מסויימת ואולי הפעולה או העיסוק הזה יתנו להן דרור להמשיך הלאה ולתת לי הרבה נחת.

למה באמת משנה לי השם, והתמונה, למה במקום דמיוני וספק קיים, עדיין חשוב לי איך אני מיוצג החוצה
היצוג הזה מעיק עלי כשאני עומד בו, ומפרק אותי כשאני לא עומד בסטנדרטים שלו
בכל מקום ובכל שלב, יש לי ציפייה מאוד גבוה מעצמי, לא יודע בדיוק להגיד למה ולא בטוח עד כמה זה עוזר לי, אבל אני יודע 

בעצם רגע המחשבות רצות עכשיו למקום אחר
אחי אני אנונימי
מי מכיר אותי
אז מה שאעשה זה כזה
אני לא מוחק יותר. לא, זה לא בנדר ולא מתחייב, אלא כמשהו טיפולי-שכזה
פשוט אסמן את זה בקו כמו שכל המשפט הזה יהיה מסומן וככה זה יקל עלי במעט בהבנה כשאקרא את זה בעתיד

קטע טוב
וואלה כיף
0 תגובות