אבל זה לא זה. זה גם יוצג כאירועי הכי כאוטי בעולם וכנראה שלא כך באמת.
הלבד פגע לי ברמה הקוגנטיבית והיצירתית, מאידך שיפר לי את החשיבה האנליטית שלי בקשר לבני אדם.
קצת פחות תמים, אבל רק קצת.
הכתיבה הכנה הזו, שלא מסתתרת מאחורי אלף דימויים מקלה עלי. משהו חיובי מתעורר אצלי בפנים.
תחושה נעימה כשבור הנכות הרגשית מתמלא במשהו חיובי.
בצד השני של המטבע, התחושה השתנתה. הריק חזר.
האוכל חסר טעם. הריחות לא מעוררים חיוביות, והלב התכהה.
אני שלם עם התחושה הזו. תחושה אפורה ויחידה. לא בודדה, אלא מרוחקת.
עולם שלם בטון מינורי שנע ביחידות ברחבי העיר.
הייתי רוצה מקום לשבת בו. מקום שאני חלק מהרקע ולא מהקהל.
מקום חשוך וממלא עשן. מקום כזה בו האלכוהול חם, והאוויר קר.
בזמן שתבאו ותלכו, אשאר. בזמן שתדברו, האזין. בזמן שיגמר לכם הזמן, אני לא אמהר.
אני נשאר שם לבד לנצח.
הייתי רוצה להודות שאני רוצה טוב יותר מזה, אבל אני מפחד לבקש.
אולי לא מגיע לי טוב יותר, אולי בעצם להיות לבד זה הכי טוב שאני יכל.
כמה שהייתי רוצה באמת להפתח.
;){kind=link}